רשב"ם על פסחים קט״ו

1 ולבסוף אכיל - בלא ברכה משום דבעי' תרי טבולי:

2 מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן - וטעמא מפרש בשילהי פירקין דף קכ.:

3 ומבטל לה - לטעם מצה דאורייתא:

4 אפילו למ"ד כו' - דכיון דכי הדדי נינהו כולהו קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי:

5 כורכן בבת אחת - מצה פסח מצה ומרור כורכן בכרך אחד כמו כורכו בגמי עירובין דף קג::

6 יאכלוהו - כל אחד בפני עצמו מדלא כתיב יאכלו אותו ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל ואכלו את הבשר

7 מתקיף לה רב אשי כו' - ומיהו חולקין עליו חביריו כרבי יוחנן אבל מהכא לא שמעינן:

8 והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן - דהא רבנן דברייתא מודו להלל דכריכה נמי שפיר דמי אבל ר' יוחנן קאמר דפליגי עליה דרבנן לגמרי לית להו כריכה כלל:

9 מברך - אמצה לחודא כו

10 זכר למקדש כהלל - כמו שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש קיים שהיו אוכלים פסחים:

11 כל שטיבולו במשקין - כגון ירק בכותח או בחומץ צריך נטילת ידים משום משקה שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה:

12 צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא - ארס שחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים והלכך צריך נט"י לטיבול ראשון כדלקמן שהרי נוגע במשקין כשמשקע את החזרת בחרוסת ור"ח פירש קפא תולעת דתניא בתרומות התולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין סיננם במסננת אסורין דכיון דפריש ממקום רביתיה הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ כדאמר בשילהי אלו טריפות חולין דף סז: ועיקר:

13 הא לא נגע - ידו במשקה:

14 אגב חולייה - שנותנין בו תפוחין כדמוכח לקמן זכר לתפוח:

15 לטיבול ראשון - של שאר ירקי:

16 לטיבול שני - חזרת:

17 הא בעלמא איתמר - בשאר טיבולין שבשאר ימות השנה שאינן קבע וכשנוטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא והסיח דעתו:

18 דאי ס"ד הכא - גבי מרור איתמר אמאי הא משא ליה ידיה חדא זמנא בטיבול ראשון

19 אסחיה לדעתיה - ונגע בשום דבר טינוף:

20 בלע מצה - ולא לעסה יצא שהרי קיים בערב תאכלו מצות שמות י״ב:י״ח שהרי אכילה היא לו ומיהו לכתחלה טעם מצה בעינן:

21 בלע מרור לא יצא - דבעינן טעם מרור וליכא דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם שם א כך מצאתי כתוב בכל הספרים ובפי' ר"ח ורבינו פי' בלע מרור יצא א"א שלא יהא בו טעם מרור בלע מצה ומרור יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא הואיל ולא לעסו ואכל מצה עמו אין לו שום טעם ולפי הכתוב בספרים צריך לפרש בלע מצה ומרור ידי מצה מיהו יצא דלא תימא אף ידי מצה לא יצא דאיכא תרתי לריעותא שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו שהמרור חוצץ בינתיים:

22 כרכן - שניהן יחד בסיב הגדל סביב הדקל לא יצא שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי

23 מצה לפני כל אחד ואחד - מנהג שלהן היה להסב על המטות והיה שלחן לפני כל אחד ואחד הלכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואחד על שולחנו אבל לדידן אין צריך כי אם לפני מי שעושה הסדר והוא יחלק לכל אחד מצה ומרור:

24 ואין עוקר את השלחן - שמצוה היא לעקור את השלחן כדלקמן כי היכי דליהוי הכירא לתינוקות וה"מ לדידיהו דהוי להו שלחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו וכן לכל אחד אבל אנו מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן ודי לנו בכך ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף ומוציאין הבשר מן הקערה ולאו מלתא היא דהא דאמר לקמן בשר אין צריך להגביה ה"מ בשעה שאומר הגדה פסח שהיו אבותינו כו' וכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו נראה כמקדיש בהמתו מחיים אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל היאך נראה כמקדיש קדשים לפיכך אין צריך להוציא ממנה התבשיל וגם הגבהתה חנם ואין כאן היכר לתינוק אבל עוקרין הקערה לגמרי ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו כדי שיכיר התינוק וישאל דדמי לעקירת שלחן:

25 פטרתן מלומר מה נשתנה - דתניא לקמן חכם בנו שואלו ואם לאו שואל הוא לעצמו מה נשתנה וכיון ששאלו לנו מה נשתנה אין אנו צריכין לומר מה נשתנה אלא להשיב על דבריו של בנו לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו: